_edited.png)
תועלתנות היא תיאוריה מוסרית הגוזרת את המשקל המוסרי של פעולה מהשפעת תוצאות הפעולה על סך התועלת בעולם. עם זאת, תועלתנות לא מבחינה בין תועלות על בסיס נמעניהן ובכך מובילה לתוצאה אבסורדית: פעולות עצמיות (פעולות המשפיעות רק על הפועל) המביאות להגדלת תועלת הפועל, זניחות ככל שיהיו, הן בעלות ערך מוסרי. הקושי בתוצאה זו נובע מהתפיסה הרווחת שמוסר הוא בעיקרו זולתני ונוגע לדרך שבה החלטותינו ופעולותינו משפיעות על הזולת. קיימות שלוש אלטרנטיבות לפתרון בעיה זו: וויתור על הגבלת התיאוריה התועלתנית לפעולות זולתניות; קבלת דרישה מטא-תועלתנית להגבלת תחום השיפוט המוסרי לתועלות של אחרים; נטישה של תיאורית התועלתנות. בכל שלושת האלטרנטיבות, ההצדקה לתועלתנות נפגעת באופן מהותי.
אביה שרון / סטודנט שנה ג' באוניברסיטה העברית
(1) מבוא
במאמר זה אציג בעיה בתועלתנות שעד כה לא זכתה להתייחסות בספרות. אדגים כיצד הניטרליות בין תועלות של תועלתנות קלאסית מביאה בהכרח למסקנה הסותרת את האינטואיציות שלנו: פעולות שמשפיעות רק על הפועל הן מושא לטעם מוסרי לפעולה. תחילה, אסביר מה מאפיין תועלתנות כתיאוריה מוסרית. לאחר מכן אציג את המסקנה האבסורדית הנובעת מתועלתנות באמצעות מספר דוגמאות. אחר כך אדגים את הטבע הזולתני של תחום המוסר ואמשיך בסקירת עמדותיהם של מיל ונרבסון – שני התועלתנים שהיו קרובים לעסוק בנושא והבחינו בין השפעה עצמית להשפעה זולתנית. לבסוף, אסביר מדוע לא ניתן ליישב בין תועלתנות לטבע הזולתני של תחום המוסר.
תועלתנות היא תיאוריה מוסרית הגוזרת את המשקל המוסרי של פעולה מהתוצאות שלה. באופן ספציפי יותר, תועלתנים מאמינים שהתוצאות הרלוונטיות לקביעת המוסריות של פעולה הן ההשפעות שלה על סך התועלת בעולם (Sinnott-Armstrong, 2019) . תועלת, לפי תועלתנים, היא ריכוז כל ה-"טוב" הנורמטיבי בעולם תחת קטגוריית-על אחת. בהתאם לכך, כדי שפעולה תהיה מוסרית עליה לכל הפחות להעלות את רמת התועלת בעולם או, באופן מחמיר יותר, למקסם את התועלת בעולם בהשוואה לכל הפעולות האפשריות באותה סיטואציה.
(2) בעיית התועלת בפעולה עצמית
ישנן בעיות רבות בתועלתנות קלאסית שכזו (למשל, תועלות הנובעות מרציות סדיסטיות; ראו Woodard, 2019). במאמר זה אציג בעיה נוספת בתיאוריה שלא זכתה עד כה להתייחסות בספרות. לצורך כך, אתחיל בדוגמה קצרה. אתם יושבים במסעדה בסוף ארוחה ומתלבטים בין עוגת שוקולד לעוגת גבינה בתור קינוח. אתם יודעים כי אכילת עוגת שוקולד מהנה יותר עבורכם מאכילת עוגת גבינה, לכן אתם מזמינים עוגת שוקולד. במונחים תועלתניים, הזמנתם את הקינוח שיסב לכם הכי הרבה תועלת. לפי תועלתנות, לא רק שבחירתכם לגיטימית מבחינה מוסרית; מכיוון שעוגת השוקולד תסב לכם יותר תועלת מאשר עוגת הגבינה, יש לכם לכל הפחות טעם מוסרי לבחור בעוגת השוקולד על פני עוגת הגבינה אם לא אף חובה מוסרית לפעול כך. אך איך ייתכן שהבחירה בין עוגות היא החלטה מוסרית? קושי זה הוא לב הבעיה שברצוני לדון בה במאמר: הסתירה בין האינטואיציה שפעולות כמו הבחירה בין העוגות אינן בחירות מוסריות לבין תועלתנות.
הסיבה שאין טעם מוסרי במקרה בחירת העוגות היא שזו פעולה עצמית, כלומר פעולה שמשפיעה רק על הסוכן המוסרי (moral agent) עצמו ולא על סביבתו. תארו לכם מקרה מקביל לבחירה בין העוגות בו אתם מזמינים קינוח לא רק לעצמכם אלא גם לחברכם לארוחה שיתחלק אתכם באכילתו. בנוסף, הפעם אתם יודעים שבעוד שלכם יש העדפה לעוגת שוקולד לחברכם יש העדפה לעוגת גבינה. סביר שהפעם ניתן להקנות טעם מוסרי לבחירה בעוגת הגבינה על פני עוגת השוקולד. כלומר, לאותה פעולה של הזמנת קינוח יש משקל מוסרי כשהיא זולתנית – בעלת השפעות על אנשים מלבד הסוכן המוסרי עצמו.
הקושי אף בולט במקרים חמורים יותר. תארו לכם מצב בו אתם רואים ניסיון רצח מתרחש מולכם. נראה לי מובן מאליו לא רק לטעון שעצירת ניסיון הרצח היא מושא של טעם מוסרי מובהק לפעולה אלא גם שבראיית הניסיון חלה עליכם חובה מוסרית למנוע אותו. רצח או תקיפה הם עוול מוסרי וחלה עלינו חובה למנוע עוולות מוסריים כאשר אנו מסוגלים לכך. במונחים תועלתניים אנו מונעים סבל ולכן מונעים ירידה בתועלת.
נשווה את דוגמת ניסיון הרצח למקרה דומה בו הבחירה לא מתייחסת למניעת עוול לאדם אחר אלא לעצמנו. תארו לכם שאתם קורבן התקיפה, כלומר מישהו מנסה לרצוח אתכם. הפעם הרבה פחות ברור שמניעת התקיפה היא מושא של טעם מוסרי לפעולה. זאת למרות שגם במקרה זה ברור לחלוטין שפעולת מניעת התקיפה מונעת את אותה פגיעה בתועלת שמנענו במקרה הראשון. אין בכך כדי לטעון שאין על אדם להגן על עצמו, יש לו טעמים רבים לעשות זאת שאינם שיקולים מוסריים, אך מהשוואת המקרים עולה הבדל ברור: בראשון עצירת התקיפה היא מושא לטעם מוסרי לפעולה בניגוד לשני בו היא מוצדקת אך היא לא בעלת אספקט נורמטיבי מובהק.[1]
ניתן גם לערוך השוואה מקבילה בין מקרים של יצירת תועלת. תארו לכם שאתם שמים 100₪ בחסכון עבור אדם נזקק. נראה מובן מאליו שעשיתם פעולה מוסרית הנובעת מטעמים מוסריים - תרמתם מכספכם לאדם אחר, הכסף שהשקעתם יצבור ריביות וייצר אצלו תועלת בעת משיכתו. לעומת זאת, האם השקעה דומה של 100₪ בקופת חסכון עבור עצמכם היא גם מושא של טעם מוסרי לפעולה? נראה שאבסורד לטעון כך. אם זה המצב, אזי התנהלות כלכלית לא נכונה היא בגדר עוול מוסרי וחלה על כולם חובה מוסרית די מחמירה להשקיע את כספיהם בצורה המיטבית.
מההשוואות הללו עולה כי לאותה פעולה יכול להיות משקל מוסרי כשהיא מופנית כלפי האחר, אולם כאשר היא מופנית כלפי הסוכן, אין לה משקל שכזה. כך, מהשוואת מקרי ניסיונות הרצח עולה כי מניעת פגיעה בתועלת של אדם אחר היא חובה מוסרית בניגוד למניעת פגיעה בתועלת של עצמנו. באופן דומה, מהשוואת מקרי החיסכון עולה כי יצירת תועלת בעבור אדם אחר היא מושא לטעם מוסרי לפעולה בניגוד ליצירת תועלת עבור עצמנו. כלומר, פעולות המופנות כלפי הזולת מקבלות משקל מוסרי בעוד שאותן פעולות, כאשר הן מופנות כלפי מבצע הפעולה, לא מקבלות משקל מוסרי.
(3) מוסר כתחום זולתני
הקניית ממד מוסרי לפעולה עצמית סותר את הצורה שבה אנחנו כחברה מבינים את תחום המוסר. האינטואיציה הרווחת היא שמוסר הוא זולתני באופן טבעי. סוגיות מוסריות נוגעות ביחסים בין אנשים והדרך שבה החלטותינו ופעולותינו משפיעות על הזולת. תפישה זו אודות המוסר היא כה בסיסית שהיא מתבטאת בהרבה הגדרות של המושג "מוסר" וברוב התיאוריות המוסריות.[2] כפי שאראה, תיאוריות מוסריות קונטרקטואליסטיות, דאונטולוגיות, מוסר מבוסס זכויות, מוסר של מידות טובות ואתיקה של טיפול כולן מגבילות את המוסר לתחום ההשפעה על האחר.
תיאוריות מוסריות קונטרקטואליסטיות מבססות מוסר על חוזים חברתיים בין אנשים. כפי שמשתמע מכך, הן מגבילות את תחום המוסר ליחסים בין אנושיים. חוזה הוא הסכם הנכרת בין לפחות שתי ישויות, כלומר שהחובות המוסריות העולות ממנו הן בהכרח בעלות אספקט חברתי ולא רלוונטיות לתחום ההשפעה העצמית.
תיאוריות מוסר דאונטולוגי רבות מתרכזות גם הן בחובות מוסריות בין אנשים לזולת אף שמוסר דאונטולוגי לא חייב להיות זולתני באופן מבני. בדאונטולוגיה של קאנט לדוגמה, יש לאדם חובות מוסריות כלפי עצמו, אך אף קאנט מזהה שחובות שכאלו לא מובנות מאליו ומספק צידוק מורכב ומפורט לקיומן שמחייב תפיסות מטא-פיזיות Timmermann,) 2006), הסבר שאין לו מקבילה תועלתנית.
גם תיאוריות מוסריות אחרות מבוססות על זולתנות. לפי תיאוריות מוסר מבוססות זכויות, כאשר יש לאדם זכות כלשהי זה מתבטא בחובה המוסרית של שאר החברה לא לפגוע בזכות הזו (Wenar, 2020). בצורה דומה גישות כגון אתיקה של דאגה (Ethics of Care) תופסות אחריות מוסרית כתולדה של יחסים חברתיים (Kroeger-Mappes, 1994) . תיאוריות של מידות טובות גם מגבילות את תחום המוסר להשפעה של אחרים. רוב גישות אלו מקבלות חלוקה בין מעלות שהן זולתניות למעלות שהן עצמיות בדיוק מסיבה זו. גם גישות כאלו שלא מקבלות את ההבחנה הזו עושות זאת על בסיס הטענה כי מעלות עצמיות משפיעות על החברה לטובה (Hursthouse & Pettigrove, 2016; Taylor & Wolfram, 1968).
(4) תגובתם של הוגים תועלתנים לבעיית הפעולה העצמית
לעומת התיאוריות שלעיל, בתועלתנות ההתייחסות להבחנה בין פעולות עצמיות לפעולות זולתניות כמעט ולא קיימת. שני התועלתנים המרכזיים שהתייחסו להפרדה בין השפעה עצמית להשפעה על הזולת הם ג'ון סטיוארט מיל ויאן נרבסון, אך גם הם לא עסקו ישירות בבעיה שהצגתי.
התועלתן העיקרי שהתייחס להבחנה בין השפעה עצמית להשפעה זולתנית הוא מיל.[3] מיל מבחין בין תחום המוסר הציבורי לתחום המוסר האינדיבידואלי על בסיס זה בדיוק. לפי מיל, תחום המוסר הציבורי, זה שעליו יש לחברה לגיטימציה להשליט את תפיסת עולמה באמצעות חקיקה ואכיפה, מוגבל לפעולות זולתניות ואילו פעולות עצמיות נמצאות מחוץ לתחום זה(Mill, 1859) . בטקסט "על החירות" מיל מצדיק את עקרון החירות במונחים תועלתניים באמצעות מהלך לוגי ארוך שנגמר במסקנה זו. מיל מגביל את תחום השיפוט החוקי של החברה לפעולות זולתניות מכל מיני סיבות. בין השאר, הוא מצדיק זאת בטענה שאינדיבידואליות (הכרוכה בחירות בפעולות עצמיות) היא ערך קריטי עבור המטרה התועלתנית – מקסום התועלת.
הבחנתו של מיל מעניינת וחשובה אך בניגוד למה שחלק ממפרשיו טוענים (Ten, 1968), הוא לא טוען שתחום המוסר כולו הוא זולתני. מיל מבצע הבחנה בתוך תחום המוסר לשני תתי-תחומים, מוסר ציבורי ומוסר אינדיבידואלי, בדומה למה שבנת'ם עשה לפניו (Gomberg, 1986). מיל מתייחס לכך במפורש ואף טוען שיש לחברה לגיטימציה למשטר פעולות עצמיות כך שיתאמו לתפיסות המוסריות שלה דרך אמצעים חברתיים שהוא מבדיל משימוש במערכת החוק(Mill, 1859) . אם אנו מקבלים את הטענה העמוקה יותר, כי מוסר הוא זולתני לחלוטין, אנו לא יכולים להסתפק בהבחנתו של מיל ועלינו לנסות ליישם את הטענה על תועלתנות.
יאן נרבסון התקרב יותר לביצוע ההבחנה הנחוצה כשהוא התייחס בקצרה לשאלה הבאה – לו אדם אוהב ריבה, האם לפי תועלתנות חלה עליו חובה מוסרית לאכול ריבה בכל הזדמנות? כפי שנרבסון כתב, לעיתים קרובות חושבים כי מתועלתנות נובע שיש לאדם חובה מוסרית לאכול את הריבה שכן ההנאה שישאב מאכילתה תעלה את רמת התועלת בעולם. אולם, במילותיו של נרבסון, פרשנות כזו של תועלתנות היא "שטויות"(Narveson, 1967) . נרבסון מתמודד עם בעיה זו בטענה שבתועלתנות קלאסית, בדומה לשאר התיאוריות האתיות, חובות מוסריות צריכות לנבוע מהשפעת פעולותינו על אנשים אחרים(Narveson, 1967).
טענה זו נראית לו בסיסית ומובנת מאליה כל כך שנרבסון לא מבסס אותה כלל על טקסטים של תועלתנים קלאסיים, כגון אלו של בנת'ם או מיל. אכן, טענה זו נשמעת סבירה אך היא מנוסחת במונחי חובות מוסריות, ויש הבדל בין חובות מוסריות לטעמים מוסריים. חובה מוסרית יוצרת הכרח לנהוג באופן מסוים (למשל הצלת ילד טובע). טעם מוסרי הוא מונח מחייב פחות, שכן לעיתים ישנם טעמים שונים או אף טעמים מוסריים סותרים. במקרים שבהם יש טעם מוסרי ללא מחויבות מוסרית ניתן לפעול בניגוד לטעם המוסרי, אך במקרה של חובה מוסרית אין זה לגיטימי.
הטענה הבסיסית של תועלתנות היא זיהוי טוב מוסרי עם תועלת. בהתאם לכך, תועלתנות גוזרת משקל מוסרי משיפור תועלות ומשקל מוסרי חיובי הוא בגדר טעם מוסרי בבחירת פעולה(Sinnott-Armstrong, 2019) . לכן, בעוד שנרבסון אולי שולל חובה מוסרית לאכול ריבה, הוא לא שולל את קיומו של טעם מוסרי לאכול ריבה ולכן לא פותר את הבעיה העמוקה יותר. על מנת לפתור את הבעיה באמת, עלינו ליישם הבחנה בין פעולות עצמיות לזולתניות בצורה שרלוונטית לטעמים לפעולה. את זה ניתן לבצע בשתי דרכים סבירות: ניתן לבצע הבחנה על בסיס טיב הפעולה או על בסיס טיב נמען התועלת.
הבחנה על טיב הפעולה, אשר דומה לאבחנה שמיל מבצע בין נמען השפעת הפעולה, לא משכנעת. שכן מה שיקבע את טיב הפעולה כפעולה זולתנית או עצמית לא יהיה אלא טיב נמען התועלת שלה. כלומר, ההבחנה על בסיס טיב הפעולה תהיה הבחנה על בסיס נמען תועלת הפעולה אך רק במקרים בהם נמען התועלת הוא הפועל עצמו בלבד. מגבלה זו נראית שרירותית בהיעדר הצדקה לכך שאנו מתייחסים לתועלת של הפועל במקרים מסוימים ובאחרים לא.
הבחנה על בסיס נמען התועלת מן הפעולה מתקבל על הדעת הרבה יותר בקלות. מכיוון שמוסר הוא זולתני באופן אינהרנטי התועלת שאליה צריך להתייחס היא זו של הזולת. כלומר, לא צריך להתייחס להשפעת הפעולה על עצמי במקרי פעולה עצמית כשיקול מוסרי. המשך טבעי של טענה זו הוא שאין להתייחס לתועלת של עצמנו כשיקול מוסרי גם במקרים של פעולות זולתניות. זאת מכיוון שאין סיבה שהוספת אדם אחר לסיטואציה יגרום לאותה תועלת להיות שיקול מוסרי אם היא לא שיקול מוסרי באופן עצמאי. כלומר, על מנת שתועלתנות תהיה זולתנית בהתאם לדרישותינו מתיאוריות מוסריות, שקלול התועלות חייב להתעלם מהתועלת של הסוכן המוסרי עצמו באופן קטגורי.
המסקנה הנובעת מבחינת ההבחנות שהוצגו היא בעיה חמורה עבור תועלתנות שכן לא ניתן להצדיק אותה במושגים תועלתניים. הכוח ההסברי של תועלתנות טמון בפשטות התיאוריה - הטוב בעולם הוא תועלת, לכן הוספה נטו של תועלת רצויה תמיד ויש לשאוף למקסום תועלת אוניברסלית. בבעיות אחרות שהצגתי בתחילת המאמר ניתן אולי להסביר פתרונות במושגים תועלתניים. לדוגמה, במקרה של תועלת סדיסטית ניתן לטעון כי צריך לבצע הבחנות בין סוגים של תועלות או שתועלת שנובעת מרציות סדיסטיות היא רעה באיזושהי צורה. אולם, זה הרבה יותר בעייתי להצדיק הבחנה בין נמעני תועלת במונחים כאלו. כל עוד יש יותר "טוב" בעולם, איך ניתן להצדיק התעלמות ממנו בשקלול ה-"טוב"? מעבר לכך איך זה הגיוני שעליי להתעלם מה-"טוב" הספציפי הזה בשקלול שלי אך על אחרים להתייחס אליו בשקלול שלהם?
בהיעדר הצדקה להבחנה בין תועלות על בסיס נמעניהן, אני רואה שלוש אלטרנטיבות לפתרון הבעיה. ראשית, ניתן לוותר על הדרישה כי תועלתנות תוגבל לפעולות זולתניות, דבר שמוביל לקבלת הטענה שבמקרי פעולות עצמיות יש לפעולה משקל מוסרי. לדעתי, ויתור כזה מקשה על תועלתנות להיות תיאוריה מוסרית משכנעת, שכן מוסר הוא זולתני בהיעדר הצדקה להכלתו על פעולות עצמיות. שנית, ניתן לקבל דרישה מטא-תועלתנית להגביל את תחום השיפוט המוסרי לתועלותיהם של אחרים ללא הצדקה במונחי תועלת. זו קבלה של עקרון מוסרי שקודם לשקלול תועלות בצורה מקבילה לקבלת מגבלה דאונטולוגית על תועלתנות. כלומר, זה ויתור על המשוואה: "תועלת = טוב" וויתור על תועלתנות כתיאוריה תוצאתנית גרידא. לבסוף, ניתן לזנוח תועלתנות כתיאוריה מוסרית ולפנות הלאה לתיאוריות מוסריות אחרות. בכל שלושת המקרים, ההצדקה לתועלתנות נפגעת באופן מהותי.
סיכום
לסיכום, ישנה סתירה מהותית בין הניטרליות בין נמעני תועלות, שהיא חלק אינטגרלי מתועלתנות, לבין האינטואיציה שלנו במקרים של השפעה עצמית. לפי תועלתנות, אנו מחויבים לניטרליות בין נמעני תועלת. מחויבות זו לא אופיינית לתחום המוסר באופן כללי והיא נובעת מהמשוואה העומדת בלב תועלתנות שכל תועלת היא בהכרח רצויה נורמטיבית. מקרי השפעה עצמית מראים לנו שיש לקבל הבחנה בין נמעני תועלת תחת תנאים מסוימים, אחרת הניטרליות בין נמעני תועלת תביא אותנו לאבסורד שבו פעולה פשוטה כמו בחירה בעוגה לקינוח מתאפיינת במשקל מוסרי והיא מושא לטעם מוסרי. סתירה זו לא ניתנת ליישוב במונחים תועלתניים ולכן מהווה בעיה חמורה עבור תועלתנות.
[1] גם לו יש להגנה עצמית ערך נורמטיבי מובהק נראה לי ברור מאליו שהוא פחות משמעותי מאשר במקרה של הגנה על הזולת.
[2] לדוגמה, ניל אוהרה הגדיר מוסר כתחום מחשבה שעוסק ביחסנו לאחר, ראו O'Hara 2018.
[3] לצורך מאמר זה תרגמתי את המונחים שמיל משתמש בהם: "Self-regarding" ו-"Other-regarding" ל-"זולתנות" ו-"עצמיות", בהתאמה, על כל הטיותיהן.
ביבליוגרפיה
Hursthouse, R., & Pettigrove, G. (2016, December 8). Virtue Ethics. Stanford Encyclopedia of Philosophy. Retrieved October 8, 2022, from https://plato.stanford.edu/entries/ethics-virtue/
Kroeger-Mappes, J. (1994). The Ethic of Care vis-à-vis the Ethic of Rights: A Problem for Contemporary Moral Theory. Hypatia, 9(3), p. 110.
Mill, J. S. (1859). On Liberty. Ontario: Batoch Books, 2001.
Narveson, J. (1967). Utilitarianism and New Generations. Mind, 76(301), p. 63.
O'Hara, Neil (2018). Moral Certainty and the Foundations of Morality. Springer Verlag. p. 53.
Sinnott-Armstrong, W. (2019, June 3). Consequentialism. Stanford Encyclopedia of Philosophy. Retrieved October 8, 2022, from https://plato.stanford.edu/entries/consequentialism/
Taylor, G., & Wolfram, S. (1968). The Self-Regarding and Other-Regarding Virtues. The Philosophical Quarterly, 18(72), p. 238–248.
Ten, C. L. (1968). Mill on Self-regarding Actions. Philosophy, 43(163), p. 33.
Timmermann, J. (2006). Kantian Duties to the Self, Explained and Defended. Philosophy81(317), p. 508–515.
Wenar, L. (2020, February 24). Rights. Stanford Encyclopedia of Philosophy. Retrieved October 8, 2022, from https://plato.stanford.edu/entries/rights/
Woodard, C. 'Six Objections'. Taking Utilitarianism Seriously . Oxford, 2019.