_edited.png)
מפעל הסיוע הבינלאומי לכלכלות אפריקה מונה עשרות אלפי עובדים, אינספור פרויקטים ומיליארדי דולרים שמושקעים ביבשת ופיתוחה. על-אף זאת, ובניגוד לאינטואיציה של רובנו – חייו של האדם האפריקאי נשארו ללא שינוי: תוחלת החיים שלו ושל ילדיו נמוכה בהשוואה למקבילים לו בעולם המערבי, ממשלתו המושחתת אינה מספקת לו שירותי רווחה בסיסיים ועוני קיצוני הוא נחלת הכלל. ספרה של דמביסה מויו, "Dead Aid" (188 עמ', הוצאת Penguin Books), מנסה לקשר בין הסיוע הבינלאומי למצבה הכלכלי העגום של אפריקה. בספרה, מויו מסבירה בפירוט כיצד הסיוע מנציח את העוני, מעודד שחיתות שלטונית, גורם לאינפלציה ולשלל אתגרים כלכליים נוספים. תיאור הבעיות אמנם ברור ומשכנע, אך מנגד הפתרונות המוצעים לוקים בחסר ופשטניים. עם זאת, מכלול יתרונותיו של הספר עולים על חסרונותיו, והוא מומלץ לכל המבקש ללמוד על יבשת אפריקה ועל כלכלה, כאחד.
שרון לוי / סטודנט שנה א' באוניברסיטה העברית
זה שנים ששאלת הישארותה של יבשת אפריקה בתחתית רמת הפיתוח העולמי זוכה לעיסוק נרחב מצד חוקרים רבים. מצוידים בנקודת מבטם הייחודית, תהיה זו גאוגרפית, כלכלית או היסטורית – הם מספקים תשובות רבות ומגוונות, ולעיתים אף סותרות, לשאלה זו. ככל הנראה הדוגמה הפופולארית ביותר לכך נמצאת בספר "רובים, חיידקים ופלדה", בו מסביר ג'ארד דיימונד כי הטופולוגיה והסביבה הגאוגרפית ביבשת פחות מותאמים למניפולציה אנושית על הטבע, ובפרט לביות בעלי חיים וחקלאות.1 בניגוד אליו, בספרה "Dead Aid", פורסת הכלכלנית הזמבית דמביסה מויו ((Dambisa Moyo את תפיסתה על מצבה הכלכלי של היבשת ומסבירה את הנקודה המשמעותית ביותר שלדעתה מתפספסת על-ידי חוקרים רבים. לטענתה, הבעיה בהסברים כמו זה של דיימונד לא נעוצה בכשל מתודולוגי או בחוסר דיוק מסוים, אלא בכך שהם ממסגרים את השיח על אפריקה סביב הסברים דטרמיניסטיים שמהדהדים חוסר אונים אל מול אתגריה הדחופים של היבשת.
לדעתה של מויו, הסברים דטרמיניסטיים על גורלה הכלכלי של אפריקה לוקים בחסר. ספרה, כמו שנרמז בשמו, שם דגש על כישלונו הטראגי של הסיוע הבינלאומי לאפריקה בעשרות השנים האחרונות. לשיטתה, מיליארדי הדולרים שהגיעו מממשלות וארגונים בינלאומיים הם לאו דווקא הפתרון לקשיים הכלכליים של היבשת, אלא למעשה הבעיה עצמה.
שורשיו ההיסטוריים של הסיוע הממשלתי לאפריקה נטועים באירופה. לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, פתחה ממשלת ארה''ב ב"תכנית מרשל", במסגרתה – השקיעה מיליארדי דולרים בשיקום אדמות אירופה החרוכות, בשיתוף עם ה-OEEC (לימים ה-OECD). ההצלחה היחסית של התוכנית הולידה רעיון שהפך נר לרגליו של העולם המערבי – על מדינות עשירות לסייע למדינות עניות בעזרת העברה ישירה של כספים. לטענתה של מויו, מאז ועד היום מתואר הסיוע למדינות אפריקה העניות כ-"פרה קדושה" שאין לערער עליה. אולם, לטענתה, הסיוע לאפריקה בשם אותו אידיאל מוסרי וצודק הפך למנגנון מזיק שלאו דווקא מביא לצדק.
אך כיצד ניתן להגיד שהסיוע אינו מביא לצדק ולא מסייע לאפריקה? ניתן לראות כי בשנים האחרונות שיעורי צמיחה ממוצעים של כחמישה אחוזים ברחבי היבשת, התפשטות איטית אך עקבית של בחירות דמוקרטיות והתפתחות חברתית-כלכלית של רבות ממדינות אפריקה.2 להשקפת מויו, הקשר הסיבתי בין הסיוע לבין מגמות אלו קלוש עד לא קיים. בעוד שלכאורה ניתן לייצר מצג שווא שמא כלכלות אפריקה חוות תנופה אדירה, המציאות דווקא מצביעה על תמונה שונה: השכר הריאלי ביבשת נמצא בסטגנציה מאז שנות השבעים ואחד מכל שבעה ילדים נפטר לפני גיל שבע.
לצד זאת, שיעורי ידיעת קרוא וכתוב נותרו נמוכים מאוד ביחס למערב, וסוגיות כמו רעב, מחלות קשות ומחסור במים נקיים נותרו בעיות משמעותיות ביבשת.3 לחוסר ההלימה בין השיפור במדדים המאקרו-כלכליים לבין רמת החיים הנמוכה של האדם האפריקאי בקצה קוראת מויו "פרדוקס מיקרו-מאקרו", ולדעתה הוא נמנה בין הרעות החולות הגדולות ביותר של הסיוע הבינלאומי.
לפי מויו, מקורו של הפרדוקס נמצא בנטייתן של המדינות המסייעות להעריך רק את השפעותיו החיוביות בטווח הקצר של הסיוע, תוך התעלמות מהשלכותיו לטווח הארוך. כך למשל, הרצון להילחם בהתפשטות המלריה ביבשת נענה מצד המערב במשלוחי ענק של כילות להגנה נגד יתושים. מלבד העובדה שכילות אלו שימשו לעיתים כרשתות דייג, לא הייתה להן תרומה כלל ולמעשה הן אפילו פגעו בתעשיית ייצור הכילות המקומי שהושבתה כמעט לחלוטין. כלומר, הרצון להיטיב בטווח הקצר עלול דווקא לפגוע בהזדמנויות להתפתחות כלכלית לטווח הארוך, ולייצר תלות של מדינות ופרטים בסיוע חיצוני.
הביקורת על התלות בסיוע היא מן הרעיונות המרכזיים בספר, והיא מתייחסת הן לרמת הפרט והן לרמת המדינה, כחלק מתהליך שמויו מכנה 4״The vicious cycle of aid". בבסיס הביקורת עומד הרעיון שכספים שמגיעים לממשלות מושחתות עלולים להוות תמריץ משמעותי לשינוי חוקי המשחק לרעת האינטרס הציבורי. בתגובה לכך, האטרקטיביות הכלכלית של המדינה עלולה לצנוח ולהבריח משקיעים חיצוניים ומקומיים. בהיעדר השקעות, שיעורי הצמיחה יקטנו ויביאו לסטגנציה כלכלית שתגרום לשיעורי העוני והאבטלה להאמיר עוד יותר. לבסוף, כלכלת המדינה תדחק לפינה ותזדקק לסיוע נוסף. התהליך חוזר שוב ושוב עד שנוצרת תלות אדירה של מדינות בסיוע חיצוני בינלאומי.5
הבחירה של מויו להתחיל את התהליך בשחיתות הציבורית אינו מקרי, שכן לטענתה לא ניתן להצביע על מדינה אפריקאית שמוסדותיה אינם נגועים בשחיתות. אפריקה מלמדת אותנו שיעורים חשובים ומפתיעים במדיניות כלכלית, כשבראשם הרעיון שסיוע כלכלי עלול לסייע לשחיתות ציבורית. בדומה לסיוע, גם משאבי טבע באפריקה נתפסים על-פי רוב כקללה יותר מאשר כברכה, כיוון שלעיתים הם מהווים כר פורה להזדמנויות להתעשרות של גורמים חזקים על חשבון הציבור העני. הסיוע שנע מהמערב לממשלות אפריקה דומה לאפקט שיש לאותם משאבים, אך נבדל מהם בניואנס משמעותי – הוא תוצאה של מדיניות אקטיבית שתכליתה שגשוג.
הפרדיגמה העומדת מאחורי מדיניות הסיוע הבינלאומי גורסת כי הוא מחזק את השירות האזרחי ומצמצם פערים בין השלטון לאזרחיו, עמדה שמגובה עד היום בתפיסת הבנק העולמי את הסיוע כ-"השריון המוצלח ביותר כנגד שחיתות".6 לתפיסתם, הסיוע יאפשר לממשלות להעלות את המשכורות של המגזר הציבורי – צעד זה ימשוך מתחרים חזקים ומשכילים יותר למשרות ציבוריות כך שייווצר סינון טבעי של גורמים עוינים, שעתיד לצמצם את התמריצים לשחיתות. אולם במציאות, דווקא המוכשרים והמשכילים, אלו שאמורים להשתמש בסיוע כדי לשקם את היסודות הכלכליים של מדינתם, בוחרים להשתמש בכסף כדי לחלץ עצמם ממעגל העוני ולחבל בצמיחת המדינה. היתר, שלא התמזל מזלם להימצא קרוב לצלחת – עושה כל שביכולתו כדי להימלט מהמדינה ולהגר למערב.7
אם כן, לאור הבעיות הרבות שעולות מהסיוע הבינלאומי, נשאלת השאלה מדוע מדינות עשירות ממשיכות להעבירו ולעודד שחיתות זו? מעבר למניע המוסרי שכבר נידון, יש למויו עוד שני הסברים מרכזיים. ראשית, קיים בנושא לחץ ציבורי ופוליטי משמעותי מכיוון שהסיוע נהפך למגנון גדול ומשומן. עשרות אלפי אנשים מועסקים בבנק העולמי, ב-IMF (קרן המטבע הבינלאומית) ובאו''ם על ארגוניו השונים. הפיכת מנגנון הסיוע לתעשייה של ממש הובילה לכך שהעוסקים בדבר שכחו כי מטרת הסיוע הוא לסייע, ולא רק לגייס כספים. שנית, ניסיון התורמים להגיע למסקנות משותפות על זהות המדינות המושחתות מעלה חרס. דוגמה מפורסמת לכך לקוחה מארצות הברית. ב-2002, משטר בוש החליט לבצע הערכה של הכלכלות העניות בעולם, במטרה להעביר סיוע אמריקאי של חמישה מיליארד דולר למדינה הענייה ביותר. מספר שבועות לפני הפרסום של הבית הלבן, חשפה ה-IMF אירוע שחיתות גדול במלאווי. בזמן שהאוכלוסייה המקומית סובלת מרעב מחפיר, משלוחי ענק של תבואה שהגיעו לממשלה המלאווית נעלמו כלא היו. למרות חשיפת השחיתות של המשטר המקומי והלחצים מצד ה-IMF לתגובה בנושא, הממשל האמריקאי סירב להסיר את מלאווי מבין רשימת המדינות הפוטנציאליות לזכייה.
מעבר לשחיתות, לסיוע הבינלאומי קיימת גם בעייתיות שנובעת מסיבות כלכליות גרידא. כאמור, הסיוע לעיתים מגיע לפרטים בודדים במדינה, ולכן הכספים מבוזבזים ברובם על צריכה ולא על השקעה. שיעור ההשקעה המקומית במדינות להן הגיע סיוע יורד בהשוואה לעבר, ולבנקים המקומיים יש פחות כסף להציע להלוואות ארוכות-טווח שיעדן פיתוח מקומי. כמו כן, כספי הסיוע גורמים לעלייה בביקושים למוצרים ושירותים. מויו טוענת כי העלייה בביקושים אינה דבר בעייתי כשלעצמו, אך הבעיה מתעוררת כשמדובר בביקוש שנוצר על-ידי חלוקת כספים מגורם חיצוני.8 בדומה להדפסת כסף מסיבית על-ידי ממשלות, גידול בביקושים כתוצאה ממימון חיצוני מוביל לאינפלציה, ועשוי להסביר את שכיחות התופעה ביבשת. רעיון נוסף ולדעתי המעניין מבין מסקנותיה הכלכליות של מויו הוא חנק היצואנים המקומיים לו גורם הסיוע. בעקבות ההשקעות המסיביות באפריקה, יתרות המט''ח (מטבע חוץ) של המדינות עולות וגורמות להתחזקות המטבע המקומי. כתוצאה מכך, כמקרה פרטי של המחלה ההולנדית,1 ערך הסחורות המקומיות שיועד לייצוא יורד ומביא איתו לירידה בייצור ובתחרות בענפים רבים במשק.9
לאחר שהרחיבה על שלל הבעיות שגורם הסיוע הבינלאומי לאפריקה, מויו מתקדמת לחלק השני של ספרה – הפתרונות. בעיניי, חלק זה חלש משמעותית מהחלק הראשון. ההצעות בו מתאפיינות לרוב בפשטנות וחוסר ישימות, מה גם שפעמים רבות הן חוטאות בדיוק באותם מקומות אותם מעוניינת מויו לבקר. בפתרון המרכזי שהיא מציגה, קוראת הכותבת באופן מתבקש להתחיל בתהליך הדרגתי של צמצום הסיוע הבינלאומי, אך לא מובן כיצד דבר זה מתיישב עם המציאות שתוארה על-ידיה בחלק הראשון של הספר.10 את הצמצום בסיוע מציעה מויו לבצע בשיתוף פעולה עם המדינות התורמות, תוך הסברת הנזקים שהוא מייצר. יחד עם זאת, לא ברור האם מהלך כזה אפשרי – הן מכיוון שמדובר בתיאום בין שחקנים רבים בעלי אינטרסים מגוונים, והן בגלל שמערכות הסיוע, כפי שהיא בעצמה טענה, הפכו לתעשיות עתירות עוצמה שספק אם יסכימו להודות כל-כך מהר בחוסר נחיצותם.
פתרון נוסף ויותר מעניין לדעתי אותו מציעה מויו כתחליף למנגנוני הסיוע המקובלים הוא עידוד השקעות חוץ ישירות וסיפוק שירותי מיקרו-מימון ליבשת.11 לטענתה, מדובר במנגנון טוב יותר שיעקוף את השחיתות ויביא לשגשוג ארוך טווח של מדינות אפריקה. מנגנון כזה, יעלה בקנה אחד עם הכוונות הטובות לעזור ליבשת. אך גם כאן, טיעונה נעדר כל יישום פרקטי או תוכנית פעולה סדורה. הצעתה לעידוד השקעות סיניות באפריקה נראה דווקא כפתרון ישים, אך בהתחשב בעלייה בהיקף ההשקעות הסיניות באפריקה שמתרחשת בשנים האחרונות – ההצעה היא בגדר התפרצות לדלת פתוחה.
אף על פי זאת, ספרה של מויו מעלה נקודות מחדשות ומצליח לשים זרקור על השלכות שרובנו לא מודעים להן במנגנוני הסיוע למדינות מתפתחות. חלקו הראשון של הספר מספק בסיס ידע נהיר ומעניין למורכבויות הקיימות במודלים העכשוויים של כלכלת הפיתוח, ומסביר במידת מה את המלכודות הכלכליות הרבות אליהן נקלעות כלכלות מתפתחות. יחד עם זאת, חסרה התייחסות משמעותית לעמדה הנגדית התומכת במדיניות הסיוע, ודבר זה גורם לקורא להיחשף לתמונה חד-צדדית, פשטנית ולא מייצגת של התחום. בנוסף, לעיתים נראה כי באמצעות בחירת המילים והתעמקות בהיבטים ספציפיים של הנושא, הכותבת מנסה בעיקר להכות גלים או לייצר פרובוקציה, ופחות לשכנע את הקורא ולשנות את המציאות. על אף חסרונותיו, ספרה של מויו מספק הצצה מרתקת אל השקפת עולמה הייחודית. אין לי ספק שהוא יעניק עניין רב לקוראיו ויספק תובנות מעניינות ולא שגרתיות על כלכלת אפריקה.
Diamond, J. (1999). Guns, Germs, and Steel: The Fates of Human Societies. W.W. Norton & Company.
Moyo, D. (2010). Dead Aid: Why aid is not working and how there is another way for Africa (pp. 3-4). Penguin Books
Ibid, pp. 5-7
Ibid, pp. 48-52
Ibid
Ibid, pp. 54-60
Ibid
Ibid, pp. 60-62
Moyo, D. (2010). Dead Aid: Why aid is not working and how there is another way for Africa (pp. 62-68). Penguin Books.
Ibid, pp 3-68
מיקרו-מימון הם שירותי בנקאות ופיננסיים (אשראי, הלוואות, ביטוח ועוד) שמיועדים לפרטים עניים אשר אין בידם גישה לשירותי בנקאות מסורתיים.
ביבליוגרפיה
Diamond, J. 1999. Guns, Germs, and Steel: The Fates of Human Societies. W.W. Norton & Company.
Moyo, D. 2010. Dead Aid: Why aid is not working and how there is another way for Africa. Penguin Books.