_edited.png)
מאמר זה מבקש להציע השערה חדשנית אודות הגורמים לקיטוב חברתי, על פיה עצם השיח התקשורתי והציבורי על תופעת הקיטוב מעצימה אותו. תחילה, מוצגת סקירה של הספרות המרכזית העוסקת בקיטוב חברתי ובגורמים להיווצרותו והחרפתו. בעזרת סקירה זו מוצגת השערת ה״מטא-פולריזציה״, האפשרות שעצם השיח על קיטוב חברתי מעצימה אותו. לבסוף, מוצגת האפשרות ש״בועות אפסטימיות״, בניגוד ל״תיבות תהודה״, יכולות דווקא לצמצם את הקיטוב הרגשי על ידי הפחתת ה״מטא- פולריזציה ״.
עדן-טל חדד / סטודנטית שנה ג׳ באוניברסיטה העברית
(1) מבוא
מאמר זה עוסק בקיטוב חברתי, ובגורמים אפשריים להיווצרותו והחרפתו. אציע טיעון לפיו התקשורת והרשתות החברתיות הולידו גורם חדש לקיטוב – השיח על קיטוב. את התופעה הזו אני מכנה "מטא-פולריזציה", והיא טומנת בחובה הזדמנות לעשות שימוש בדפוסים שהכרנו כמעודדים קיטוב, דווקא על מנת להפחית אותו.
תחילה, אגדיר מה הוא קיטוב ואתאר את ההבחנה בין "קיטוב רגשי" ו"קיטוב בעמדות". לאחר מכן, אעמיק במרכזיותו של הקיטוב הרגשי ובהשפעות החשיפה לתקשורת ורשתות חברתיות עליו כפי שהן עולות ממחקר שערך לוי בנושא (Levy, 2021). אבחן מתח שעולה ממחקרו של לוי ואציע את המטא-פולריזציה כהסבר אפשרי חדש ליישוב המתח הזה, אותו אדגים באמצעות סיפור מחיי היום יום. לבסוף, אנתח את המושג "בועות אפיסטמיות" ואת ההבדל בינן לבין "תיבות תהודה", על מנת לבחון כיצד, בהתבסס על ההיפותזה שתוצע במאמר, בועות אפיסטמיות יכולות דווקא להוות הזדמנות להפחתת הקיטוב הרגשי.
(2) בין קיטוב רגשי לקיטוב בעמדות
״קיטוב״ הוא תהליך בו חברה מסוימת מתחלקת למספר קבוצות, שכל אחת מחזיקה בעמדות מנוגדות ביחס לנושא מסוים. עמדות אלו מרחיקות את הקבוצות מהמרכז; הן נעשות קיצוניות יותר ומאופיינות בהתעצמות ההתנגדות לקבוצה האחרת. תהליך זה, המתרחש סביב תחומים שונים כמו פוליטיקה, דת, חברה וכלכלה, מוביל להחרפת המחלוקות ולצמצום הקונצנזוס החברת (Mason, 2018a, p. 13). במאמר זה, אשתמש בהבחנה של ליליאנה מייסון בין שני סוגי קיטוב: קיטוב רגשי וקיטוב בעמדות, אתמקד בקיטוב הרגשי ואבחן את ייחודו ואת האופן בו הוא מושפע מהרשתות החברתיות והתקשורת.
ראשית, נחדד את ההבחנה של מייסון בין שני המושגים. "קיטוב רגשי" (affective polarization) מתייחס לתהליך שבו חברים בקבוצות השונות חשים רגשות שליליים חזקים כלפי חברי הקבוצה היריבה. זהו קיטוב שמבוסס על שאלות רגשיות של זהות והזדהות, ולאו דווקא על חילוקי דעות פוליטיים או אידאולוגיים. לעומת זאת, קיטוב בעמדות (attitudinal polarization) מתייחס להתרחקות העמדות הפוליטיות והאידאולוגיות של חברי הקבוצות השונות. מייסון מסבירה ששני סוגי הקיטוב הללו קשורים זה בזה ומזינים זה את זה: כאשר אנשים חווים קיטוב רגשי חזק, הם נוטים לאמץ עמדות פוליטיות קיצוניות יותר. לכן, אם נצליח להשפיע על הקיטוב הרגשי, יפחת נתח משמעותי מאוד מתופעת הקיטוב הכללי.
מייסון טוענת שקיטוב רגשי נוצר כאשר אנשים נקשרים לזהותם האידיאולוגית באופן עמוק עד כדי ניתוק מסוים מעמדותיהם בפועל או ממידת נחרצותן. במחקר שערכה, אשר הסתמך על מדגם לאומי ונתונים אודות החברה האמריקאית, חקרה מייסון את ההשפעות הרגשיות וההשלכות החברתיות של ניתוק זה. מהמחקר עלה שאלמנטים מבוססי הזהות של האידיאולוגיה מסוגלים להניע באופן מוגבר את הקיטוב הרגשי כנגד קבוצות המחזיקות באידיאולוגיות שונות. זאת אפילו כשאי-ההסכמה על הנושא איננה קיצונית. דוגמא בולטת לכך במציאות הישראלית היא ההשפעה של הזהות הדתית על שאלות אקטואליות בהיבטי דת ומדינה, כמו תחבורה ציבורית בשבת. ייתכן כי מכיוון שאני דתי, אתנגד נחרצות להפעלת תחבורה ציבורית בשבת ואפתח שנאה כלפי מי שקורא להתיר אותה, גם אם בפועל עמדתי בסוגיה מורכבת או מתונה. לפי מייסון, למרכזיותו של הרגש באידיאולוגיה המבוססת על זהות יש השפעה מכרעת על קונפליקטים פוליטיים (Mason, 2018b).
(3) השפעת התקשורת על הקיטוב הרגשי
התקשורת, הרשתות החברתיות והחשיפה המתמדת לתוכן חיצוני, מעצימות ומחדדות את הקיטוב הרגשי. ד"ר רועי לוי, חוקר כלכלה פוליטית ומדיה חברתית, ערך מחקר במסגרתו בחן האם צריכת חדשות התואמות את הגישה האידיאלוגית שלנו, באמצעות הרשתות החברתיות, מחמירה את הקיטוב. הוא ביצע ניסוי שטח גדול והגיע למספר ממצאים משמעותיים. אתמקד בשניים מהם. הראשון הוא שחשיפה לחדשות בגישה הנוגדת את דעותיי ברמה האידיאלוגית, מפחיתה קיטוב רגשי, בהשוואה לחדשות תומכות-גישה. מסקנה בסיסית מממצא זה היא שיש לחשיפה לתקשורת השפעה ישירה על הקיטוב הרגשי. הממצא השני הוא שאין במחקר עדויות לכך שהנטייה האידאולוגית של מהדורות החדשות אליהן נחשפים אנשים משפיעה על דעותיהם הפוליטיות .(Levy, 2021, pp. 833-835) שני הממצאים האלו לכאורה סותרים אחד השני. מצד אחד התקשורת הנצרכת משפיעה על רגשות הצופה כלפי אלו המחזיקים בדעות שונות משלו, מצד שני היא עושה זאת בלי להשפיע על דעותיו.
ניתן להסיק מניגוד זה מספר מסקנות בנוגע להתגברות הקיטוב הרגשי בשנים האחרונות. לוי, כמו חוקרים רבים אחרים, מסיק שסביבת חדשות מקוטבת יותר עשויה להסביר חלקית את העלייה בקיטוב הרגשי בעשורים האחרונים. כלומר, הקיטוב לא נובע מהתוכן של החדשות, אלא מעובדה שאנחנו מלכתחילה צורכים תוכן חדשותי שתומך בגישה שלנו ולא נחשפים מספיק לגישות נגדיות. אני מבקשת להציע כאן זווית נוספת על פי מושג שאכנה ״מטא-פולריזציה״; השפעת השיח על הקיטוב, על הקיטוב. כלומר, הקיטוב כן נובע מהתוכן של החדשות, אבל לא בהיבט של איזו עמדה מיוצגת, אלא מהעובדה שהחדשות בעצמן נותנות משקל רב לסיקור של הקיטוב עצמו. אדגים את הנקודה באמצעות סיפור שאירע לי בחודשים האחרונים וייתכן שיהיה משותף לרבים.
בקיץ האחרון החברה הישראלית חשה את תופעת הקיטוב בשיאה. סערת הרפורמה המשפטית התעצמה לממדים שטרם הכרנו וטרגדיית השבעה באוקטובר טרם הגיעה וליכדה סביבה, גם אם זמנית, את חלקי העם. בערב זה נסחפתי לשיחה בין מספר נשים מרקעים שונים ובעלות עמדות שונות בתכלית בכל הנושאים שניתן להעלות על הדעת. שיח ער במיוחד התפתח בין שתי נשים – בארי וחלי. בארי, המשתייכת לצד השמאלי והחילוני של המפה הפוליטית, דיברה על השנאה העמוקה והקרע בעם שנוצר בעקבות המאורעות. חלי, מן הצד ההפוך במפה, ענתה לה בצורה כנה ובתמימות מפליאה – "על איזה קרע את מדברת? יש לנו דעות שונות אבל אני לא שונאת אף אחד, לא ידעתי בכלל שיש קיטוב בעם". חלי לא עיוורת, למיטב הבנתי, לכוונתה של בארי, וגם לא מכחישה את המציאות; כנהוג בחברה בה היא חיה, היא לא צורכת תקשורת כמעט בכלל. אין לה חשבון באף רשת חברתית והיא לא צופה באף ערוץ. חלי החזיקה בדעה מאוד ברורה לגבי כל הנושאים שדוברו ובתוכם גם הרפורמה המשפטית. דעה זו התגבשה, לטענתה, באמצעות "אנשים בסביבתה שהיא סומכת על דעתם". לא זו בלבד שעמדותיה וההכרה בכך שקיימות עמדות הפוכות בתכלית לא גרמו לה לשנוא אף אחד, אלא שהיא אפילו לא ידעה שזה הוביל לקיטוב כל כך עמוק בעם.
(4) השערה אודות ה״מטא-פולריזציה״
בחזרה לניגוד שחשפו ממצאי המחקר של לוי, אני רוצה להציע השערה לפיה חשיפה לתקשורת ולרשתות משפיעה על הקיטוב הרגשי; לא רק בגלל התוכן המוטה שלהם, לכאן או לכאן, או בגלל היעדר חשיפה לעמדות מנוגדות, אלא בשל הסיקור האינטנסיבי של הקיטוב עצמו. לטענתי, החשיפה לתקשורת ולרשתות מקטבת, בין השאר בגלל העיסוק הרב שלהן בקיטוב ובביטויים הממשיים שלו במציאות. העיסוק התקשורתי המתמיד בקיטוב, בקרע ובשנאה, אשר קיים בכל הפלטפורמות ללא קשר לעמדותיהן, מעורר בעצמו רגשות שליליים, מעצים אותן ומפתח מעין "מחויבות" לקיטוב הרגשי. הצפייה בהתקוטטויות בכנסת, בהפגנות צד מול צד, ובגילויי קיטוב רבים אחרים, משפיעה על תודעת הקיטוב ומתחזקת אותה ללא קשר לנטיית הערוץ או העמוד אליו אנו נחשפים. במילים אחרות, יתכן כי חשיפה תקשורתית לקיטוב הולך ומעמיק בסוגייה מסויימת, יוצרת נטייה לאמץ עמדה נחרצת ביחס לאותה סוגייה. חשיפה לרגשות העזים שאותה סוגייה מעוררת, מעוררים צורך חברתי להזדהות עם אחד הצדדים גם אם אין לנו בהכרח עמדה אידיאולוגית נחרצת בנושא. לדוגמא, באמצעות שיתוף פוסט על הפגנה. כך, החשיפה לקיטוב העצימה את הרגשות שלי והגבירה את הקיטוב. מאורעות הרפורמה המשפטית והמחאה כנגדה יכולים להמחיש באופן מספק את הטענה. זוהי היפותזה אמפירית, שניתן לאשש מחקרית. מחקר מוצלח לבחינת הטענה יכלול חשיפה לתופעת הקיטוב תוך נטרול העמדה האידיאולוגית כמשתנה משפיע. כלומר, חשיפה לשיח על קיטוב ללא חשיפה לעמדות בנושאים המקטבים.
(5) על "בועות אפיסטמיות" ו"תיבות תהודה"
לאחר שבחנו את הגדרת הקיטוב הרגשי והיפותזה חדשה להשפעת התקשורת והרשתות החברתיות עליו, ארצה לבחון הזדמנות להפחית את הקיטוב הרגשי באמצעות התמקדות במטא-פולריזציה. לשם כך, אפנה לנתח את המושגים "בועה אפיסטמית" ו"תיבת תהודה".
ס'. תי נגוין (Nguyen) עוסק במושגים אלו ומדגיש את חשיבות ההבחנה ביניהם. על פי נגוין, ״בועה אפיסטמית״ היא מבנה חברתי אליו קולות רלוונטים מסוימים לא נכנסים, ייתכן שבטעות. כלומר, זוהי מערכת סגורה שלא חודרות אליה עמדות חיצוניות. מנגד, ״תיבת תהודה״ היא מבנה חברתי אפיסטמי, במסגרתו קולות אחרים נותרים בחוץ באופן מכוון ואקטיבי, או חודרים לתיבה תוך מסגור שלהם כשקריים או מוטים מלכתחילה. תיבת תהודה מעצימה או מחזקת אמונות קיימות בתוך המערכת הסגורה ומבודדת את המשתתפים בה מהשקפות מנוגדות באופן מכוון. בתיבת תהודה הגישה למידע והאמנות היא כזאת שמאשרת את הדעות הקיימות ושוללת את אלו המנוגדות להן. כתוצאה מכך, מי שנמצא בתיבת תהודה פחות פתוח לרעיונות חדשים והופך ליותר מקוטב. בעוד בתיבות תהודה המשתתפים הובאו לחוסר אמון שיטתי בכל המקורות החיצוניים, בבועה אפיסטמית הם פשוט לא נחשפים למקורות אלו (Nguyen, 2020, pp. 3-8).
לפי נגוין, ובדומה לטענתו של לוי, כאשר אנשים לא נחשפים למידע מגוון הם עלולים להפוך לפחות סובלניים כלפי דעות שונות, וקבלת ההחלטות שלהם עלולה להיות מושפעת מאמונות שגויות או מידע חסר. לטענת נגוין, שני המבנים החברתיים-אפיסטמיים מסוכנים לחברה ומגבירים את הקיטוב באופן דומה, אך באמצעות מכניזם שונה. בועות אפיסטמיות נובעות מבורות פשוטה לגבי דעות מנוגדות, הן נוצרות ללא תכנון וגם יחסית קלות ל"פיצוץ״. לעומת זאת, תיבות תהודה נוצרות בצורה מתוכננת והן קשות לחדירה. אלו כמו אלו מחמירות את הקיטוב הרגשי - וזו בעיה שיש לפתור. נגוין מציג פתרון שונה עבור כל מבנה. לגבי בועות אפיסטמיות, הוא מציע ״לפוצץ״ אותן באמצעות חשיפה מתמדת למידע שונה ומגוון. באשר לתיבות תהודה, הדרך לפתרון מורכבת יותר והיא, בראייתו, העלאה הדרגתית ומתוכננת של האמון במקורות חיצוניים.
(6) בועות אפיסטמיות כפתרון לקיטוב
אני סבורה שההבדל בין תיבות תהודה לבועות אפיסטמיות חד אפילו יותר מכפי שמציג אותו נגוין. בעוד האקטיביות של תיבות תהודה הופכת אותן לארסיות ומגבירות קיטוב, אני רוצה להציע את הבועות האפיסטמיות דווקא כהזדמנות להפחתה או ריכוך של הקיטוב. בכדי לעשות זאת אתייחס למונח באופן מעט רחב יותר. בועה אפיסטמית לא חייבת להיות לכלול רק חשיפה לתוכן מצומצם שדומה לעמדות שלי ושל סביבתי, אלא היא יכולה לכלול גם היעדר חשיפה לחלוטין.
בחזרה לסיפור של חלי. ישנן קהילות, דתיות בדרך כלל, בהן החשיפה לתקשורת ורשתות חברתיות כמעט ולא קיימת. הפרטים בחברות הללו צורכים חדשות בעיקר מהרחוב או ממה שמספרים להם בבית. התקשורת לא מהווה מקור חשיפה לשום דבר. המבנה החברתי באוכלוסיות אלו הוא מין בועה אפיסטמית. אומנם מדובר במבנה מכוון, אך לגישתי אין בו כוונה לעורר חוסר אמון במקור או בגישה מסוימת, אלא ליצור חוסר חשיפה כללי לכל מקור חיצוני. הסכנות בחברות הללו מובנות מאליהן. הסתגרות ובורות הן רק חלק מהתוצאות של חוסר חשיפה מוחלט למה שקורה בחוץ. לצד זאת, אני רוצה להציע כי יש בבועות אפיסטמיות מסוג זה היתכנות להשפעה חיובית על הקיטוב הרגשי של אותן אוכלוסיות, בשל ה"מטא-פולריזציה". אנשים החיים בבועה אפיסטמית, שלא מבוססת על תקשורת המונים כמקור המידע העיקרי, לא נחשפים לקיומו של הקיטוב בעוצמות בהן הוא נוכח בתקשורת המסורתית וברשתות. לפי ההיפותזה שהוצעה, זו עשויה להיות סיבה מרכזית לכך שהם חווים אותו פחות, מפתחים פחות רגשות שליליים כלפי המצב הפוליטי-חברתי, וכלפי אלו המחזיקים בעמדות מנוגדות לשלהם.
(7) סיכום
במאמר זה הצגתי היפותזה לפיה השיח על קיטוב מעצים את תופעת הקיטוב. ניסוי או מחקר שיאמתו טענה זו יצטרכו לכלול התייחסות למשתנים נוספים ולבודד את מרכיב השיח על הקיטוב, ה"מטא-פולריזציה", על מנת לבחון מה רמת ההשפעה שלו לעומת ההשפעה של השיח המוטה בתקשורת, היעדר החשיפה לעמדות נגדיות ומרכיבים משפיעים נוספים. ייתכן שאנשים שלא צורכים תקשורת פחות מקוטבים מכיוון שהם נחשפים פחות לדעתם שלהם, אך אני סבורה כי להיעדר שיח על הקיטוב עצמו יש בכך חלק משמעותי. באמצעות מחקריה של ליליאנה מייסון, הצגתי את עמדתי בנוגע למרכזיותו של הקיטוב הרגשי בתופעת הקיטוב המודרנית. לאחר מכן הראיתי באמצעות מחקרו של לוי את הניגוד בין ההשפעה של התקשורת והרשתות על הקיטוב הרגשי, לבין העובדה שהיא לא משפיעה באופן משמעותי על העמדות שלנו בפועל. ניגוד שהצעתי לו מענה באמצעות תופעת ה-"מטא-פולריזציה": שיח על קיטוב כגורם מקטב. הצגתי את ההבדל בין בועות אפיסטמיות לתיבות תהודה כפי שמנתח אותו נגוין, ועמדתי על ההזדמנות שבבועות אפיסטמיות כפי שאני רואה אותה. לבסוף, הצעתי את הבועות האפיסטמיות כאמצעי להפחתת הקיטוב הרגשי.
המסקנה העולה מחיבור זה היא לא דרישה או הצעה לניתוק החברה מהתקשורת אשר עלולה ליצור אין סוף בועות אפיסטמיות מנותקות ומנוכרות זו מזו, שייתכן כי אין ביניהן קיטוב רגשי אך ספק אם הן יהיו מסוגלות לקיים יחד חברה סולידרית וצודקת. במקום זאת, אני מציעה לחשוב על הפחתה, או לכל הפחות ריכוך של השיח על הקיטוב. בתקשורת, ברשתות וגם ביננו ביום יום. עמידה על תופעה שלילית במטרה להעלות אותה למודעות ולמצוא לה פתרונות היא דבר אחד, התמקדות עיקשת באותה תופעה, עלולה לטפח ולהעצים אותה.
רשימת מקורות
Levy, R. (2021). Social Media, News Consumption, and Polarization: Evidence from a Field Experiment. the American Economic Review, 111(3), 831–870.
Mason, L. (2018a). Uncivil Agreement: How Politics Became Our Identity. University of Chicago Press
Mason, L. (2018b). Ideologues without Issues: The Polarizing Consequences of Ideological dentities. Public Opinion Quarterly, 82(S1), 866–883.
Nguyen, C. T. (2020). ECHO CHAMBERS AND EPISTEMIC BUBBLES. Episteme, 17(2), 141 161.